"מאדם שהאמין כל השנים שהוא שקוף, פתאום אני יושב בשולחן בכנסת ומביע את דעתי ומקשיבים לי. הקבוצה של בזכות היא חלק מתהליך הריפוי שלי"

הפעם בפינת "מה הסיפור שלך" ראיינו את נריה צברי, בן 31, פעיל בקבוצת האקטיביזם שלנו בתחום בריאות הנפש, שפועלת להעלאת המודעות ולשיפור שירותי השיקום בקהילה. נריה מתמודד עם פוסט טראומה מורכבת, והוא שיתף אותנו בחוויה שלו כמתמודד, בהתנסות בתחום בריאות הנפש, בפעילות החברתית בקבוצה של בזכות וגם בחלומות לעתיד.

ראיינו: לילך בר, מנהלת תחום הקהילה, ואפרת וינשטיין, מנהלת דיגיטל, בזכות. עריכה: אפרת וינשטיין

"הכל היה קיצוני בילדות שלי. הדת, הבידוד בישוב שגרנו בו (עמנואל בשומרון), החינוך הנוקשה שכלל עונשים ואלימות" מספר נריה, כיום בן 31, על הבית בו גדל. בניסיון למצוא מרחב וחופש, הוא היה בורח לגבעות שליד הישוב. " הייתי ילד הרים" הוא מספר. כשהיה בן 6 הוריו נפרדו והוא ואחיו עברו להתגורר עם האם ברמת גן ונכנסו למוסדות לימוד חרדים. שם הוא ספג אלימות לא רק מהילדים בני גילו, אלא גם מלא מעט רבנים מחנכים, מי שהיו אמורים לשמור ולהגן עליו במקום הזה. כילד "בעייתי" הוא נשלח לאבחון, וקיבל את האבחנה (השגויה): תסמונת טורט, בטענה שהוא מעורב באלימות עקב "תנועות לא רצוניות".  

מהתדרדרות נפשית - לנקודת המפנה בגיל 15 עבר לפנימייה לנוער בסיכון, הוריד את הכיפה וחווה 2 אשפוזים פסיכיאטריים. הטיפול שהומלץ לו כאפקטיבי ביותר היה טיפול בכדורים פסיכיאטרים (בנוסף לכדורים שטיפלו בטורט), כדי לטפל בתסמינים שונים, כמו דכאון ועוד. תחושת המצוקה בה היה שרוי התגברה ומצבו הנפשי התדרדר. הוא מתאר חוסר תפקוד ברמה האישית, הרגשית והלימודית, ונשמע שהוא חווה את אחת התקופות הקשות בחייו: " אלו היו המון שנים שהייתי מולעט בכדורים. אני לא זוכר הרבה משנות ההתבגרות שלי. הייתי פשוט זומבי מהלך"  הסתובבתי עם אוכלוסייה לא טובה, ישנתי עם הומלסים בבניינים נטושים בתל אביב, השתמשתי באלכוהול ונחשפתי לחומרים שונים. הייתי מטושטש כל הזמן בגלל הכדורים. לא עשיתי בגרויות ורצו להשאיר אותי  כיתה". המפנה הגיע בגיל 17, בעת פגישה עם פסיכיאטר בפנימיה. נריה הגיע עם החלטה נחושה: הוא מפסיק ליטול את הכדורים. תהליך ההתנקות נמשך כחודשיים, בחופשת הקיץ, ולאחריו נריה מתחיל את כיתה יב' כשהוא אדם חדש: "פתאום הפכתי נוכח.  התעוררתי לחיים. התחלתי לראות את האנשים שסביבי, לתקשר איתם. השלמתי את כל כיתה י"א ואת י"ב. סיימתי בהצלחה את הבגרויות וחזרתי לתפקד. נלחמתי להתגייס לקרבי, אמנם לא התקבלתי בסוף, אבל כן התגייסתי לצבא והייתי חייל מצטיין וגם חתמתי קבע. הייתי בשוק לאיזה חיים התעוררתי". הכוחות שהיו טמונים עמוק בנפשו, והיה נראה ששכח מהם,  התגלו מחדש. ובנוסף להם, כל זה לא היה קורה לדבריו, ללא תמיכה של אחיו הגדולים ומנהלת מחלקת הרווחה שהיתה בתמונה וסייעה למשפחה. "ולכדורים אני לא חוזר. לא מוכן לקחת אותם עד היום ולא מוכן שפסיכיאטרים יגידו לי מה יש לי ומה אין לי ".

נריה צברי

המפגש הראשון עם אשפוז יום וסל שיקום אחד המונחים שקיבל הכרה בשדה הטיפולי בשנים האחרונות הוא המונח של "פוסט טראומה מורכבת" (CPTSD). היא מתפתחת בשלבי החיים המוקדמים, על רקע חשיפה ללחצים מתמשכים על גופו ונפשו של האדם, בתוך קשר שיש בו נחיתות ותלות של הנפגע בפוגע, לרוב על רקע של אירועי אלימות, הזנחה קשה ואלימות מינית. היא מתאפיינת בשכבות, כלומר בדפוס חוזר של פגיעה.  (מתוך חוברת "הדרך להחלמה", 2022, ארגון מרפאות > https://www.facebook.com/merapotcptsd) . בגיל 24 נריה מגיע לאשפוז יום ושם בפעם הראשונה הוא פוגש במונח של פוסט טראומה מורכבת ומכיר באתגר הנפשי עימו הוא מתמודד. אחרי אשפוז היום הוא מקבל אחוזי נכות לשנה ושירותי סל שיקום. - ספר קצת על סל השיקום. מה קיבלת במסגרתו?  " במסגרת הסל קיבלתי דיור מוגן, שם קיבלתי מתאם טיפול ומדריך שליוו אותי. במסגרת תוכנית תעסוקה היפנו אותי לגאראז', שזה בי"ס  לאמנות בדרום תל אביב כי רציתי ללמוד שם עריכת וידאו. היה לי עסק של צילום והפקות וידאו. זה לא הסתדר איתם, בסוף החלטתי לעשות קורס של דאטה אנליטיקס. היום אני עוסק בזה ובעולם השיווק והפרסום בחברה בתור קמפיינר וגם כעצמאי : בניית אתרים, שיווק , גרפיקה, ועריכת וידאו.

ניהלתי בדרך עוד כמה מלחמות מול סל שיקום, סביב קורסי הכשרה ובגלל שהשתמשתי בקנאביס רפואי, שעזר לי להתאזן ולתפקד ורכזת תיאום טיפול לא קיבלה את זה.

היום אני קם מוקדם כל בוקר, מנהל את העסק ואת חיי. אני גר בדירה גדולה ברמת גן, בזוגיות, עוזר לאחרים , עובד. מנהל את הטראומה שלי, את הניתוקים, הדיכאונות והחרדות שלי, ללא עזרה מקצועית. אני לא נעזר בשירותי סל שיקום. עברתי יותר מדי מטפלים שלא באמת עזרו לי ואני לא סומך יותר, אחרי מה שעברתי עם עולם הפסיכיאטריה והאבחנה השגויה (טורט -א.ו.). בסך הכל אני בתפקוד טוב".

על תקופת המלחמה:  "יש משהו מאוד מנחם בידיעה שיש לגיטימציה לדבר על פגיעות נפשיות "איך השנתיים האחרונות של המלחמה השפיעו עליך?  " היתה הרבה מאוד התקדמות בתודעה הקולקטיבית בשנתיים האלה שמדברים יותר על פגיעות נפשיות ואני חושב שדווקא באיזשהו מקום יש משהו מנחם בידיעה שיש לגיטימציה לדבר על זה . כולם פתאום קיבלו כאפות, כולם מתמודדים עם טראומות והשלכות רגשיות, ואני מרגיש קצת יותר נוח עם זה. כי לא משנה מי אתה ואיפה גדלת, הילדים שלך שומעים אזעקה- זה נוגע בך. לחלוטין יש מודעות יותר גבוהה להתמודדות נפשית.  אנחנו מדינה בפוסט טראומה". העשייה החברתית: "כבנאדם שמרגיש שקוף, ברמה הרגשית זה מטורף מה שזה עושה לתהליך הריפוי שלי"  בנוסף לעשייה הענפה בחייו האישיים, בשנים האחרונות נריה פעיל בתחום החברתי להעלאת המודעות להתמודדויות נפשיות ושבירת סטיגמות. הוא חבר בקבוצת הפעילים של בזכות בתחום בריאות הנפש, שבין היתר עוסקת בהנגשת שירותי סל שיקום. -ספר לנו קצת על העשייה האקטיביסטית שלך בעבר ובהווה.  "אז לפני כמה שנים, עשיתי דרך הסל שיקום פרויקט, להעלאת מודעות ושבירת סטיגמות. פעם ראשונה שפגשתי כל כך הרבה אנשים עם התמודדויות נפשיות בתפקוד גבוה. זה היה קמפיין ציבורי, תלו תמונה שלי עם השיתוף שלי על המצב וההתמודדות שלי בבה"ח בירושלים. בשנה האחרונה אני פעיל בקבוצה ב"בזכות" - המקום וההזדמנות הכי טובה שניתנה לי לתקן עבור אחרים את העוול שנעשה לי. בזכות נותנים לנו את התשתית, ואנחנו בוחרים לאן לקחת את הפעילות. זו פעם ראשונה שאומרים לי בוא תוביל משהו, בוא תניע משהו, אנחנו נותנים לך את המקום. בקבוצה כולנו חבר'ה מתמודדים, שבוער בנו לעשות שינוי. הצוות מבזכות הולך איתנו יד ביד לכל אורך הדרך, למרות שאנחנו מובילים. אני מאוד מעריך את הגישה הזו, הלוואי שזו היתה הגישה בסל שיקום.המטרה של הקבוצה היא לעשות שינוי. השינוי הוא בתחום של סל שיקום, גם לתת מענים דרך הסל לאנשים שהם בתפקוד גבוה, זו רשת בטחון שכרגע לא קיימת עבורם. בתקווה שמשם נמשיך לעוד נושאים.אנחנו רוצים לקחת חלק בשינויים שייעשו לטובת המתמודדים.יש משמעות חזקה לכך שאנחנו פועלים כקבוצה: כל אחד מביא משהו אחר, כל אחד לוקח תפקיד. אנחנו מתארגנים יחד, נפגשים כל שבועיים לדיונים טעונים וכל הזמן מתקדמים קדימה. אני בטוח שהקבוצה תממש את המטרות שלה.

נריה בדיון בועדת העבודה והרווחה של הכנסת בנושא חסמים בגישה לסל שיקום, ספטמבר 2025

-השתתפת גם בדיון בוועדת העבודה והרווחה בכנסת בנושא חסמים בסל שיקום. ספר קצת על החוויה שלך. "נכון. נפגשנו לפני כן עם חה"כ מיכל וולדיגר (יו"ר הועדה- א.ו) באופן אישי בלישכה שלה. ניהלנו איזשהו שיח קצר וזה הרגיש לי שאנחנו פה ביחד, זה הרגיש שהיא נורא בעדנו ונורא רוצה לשנות. וזה בדיוק התהליך הנכון שאני הייתי צריך בחיים שלי, הוועדה הזו ואיך שזה קרה. וזה באמת בזכות בזכות. ההשתתפות בדיון בכנסת עבורי משמעותית, כי המקום הזה בגדול מרגיש "לא ניתן להשגה" ("אאוט אופ ריצ'"), הכנסת,  והנה זה נהיה הרבה יותר נגיש. אומרים לי - תילחם על מה שאתה רוצה ועל מה שחשוב לך, ואנחנו נלווה אותך. הרגשתי ביטחון, שיש צבא קטן מאחוריי של מתמודדים, אנשים שהם כמוני, ואנשי צוות, הרגשתי שם בבית. הלכתי לשם באיזה רוגע כזה. קבוצה של אנשים שיודעים את העבודה, כולם אקטיביסטים, ולפעמים זה מה שצריך.

ברמה האישית אני חווה בקבוצה העצמה מטורפת. מאדם שהאמין כל השנים שהוא שקוף, פתאום אני יושב בשולחן בכנסת ומביע את דעתי ומקשיבים לי. אני כבר לא שקוף! קיבלתי שם תשומת לב שבחיים לא קיבלתי.

אני רוצה להגיד שהקבוצה הזאת זה חלק מתהליך הריפוי שלי. אני מוכיח שאני חלק מהחברה. אני כבר לא שקוף! אני יכול להגיד את מה שאני רוצה ומקבלי ההחלטות מקשיבים לי. הצוות של "בזכות" מנגיש לנו את האקטיביזם והיום אני מבין שלא יכול להיות שיתקבלו החלטות בלעדינו. אנחנו צריכים להיות שם ולהוביל את ההחלטות שקשורות לחיים שלנו.

לסיום, אני רוצה לומר שדרך "בזכות" מצאתי פתרון לחוסר האונים המשווע, דרך העשייה בקבוצה אני מרגיש שמעצם המעורבות שלי בנושא – החוסר אונים התחלף בתשוקה והתלהבות. וזה נכון בין אם נצליח או לא נצליח לשנות חוקים הנוגעים לנו.

אני באמת מזמין את כל מי שזה בוער בו, ומי שחווה קשיים ותחושת חוסר אונים בתקשורת עם המערכת, להצטרף אלינו, לא רק בשביל לעשות שינוי בחוץ, אלא כדי לעשות שינוי בפנים.