"במצבים של אי שקט, הושיבו את בני על כיסא הגבלה, אין לי מושג לכמה זמן. חייבים להוריד את זה מהצעת החוק".

מזה מספר שנים שאנחנו בבזכות מנהלים מאבק נגד השימוש באמצעי הגבלה במוסדות לאנשים עם מוגבלות. במסגרת מאבקנו עתרנו לבית המשפט העליון בדרישה להוציא צו על תנאי למדינה ולהפסיק את השימוש באמצעים אלה ואת הפגיעה בזכויות אנשים עם מוגבלות.

הדיון הראשון בעתירה התקיים בנובמבר 24 ובמהלכו מתחו השופטים ביקורת קשה על כך שמשרד הרווחה ממשיך לגרור רגליים בטיפול בסוגיה וממשיך לעשות שימוש באמצעים מגבילים ללא הסמכה מפורשת בחוק.  בחודש פברואר הוציא בית המשפט העליון צו על תנאי נגד משרד הרווחה אשר נדרש להגיש תשובה עד ל-18 במאי .

לקראת המועד שבו נדרשת המדינה למסור תגובתה, ומכיוון שאנו צופות כי החקיקה תקודם, נפגשנו עם  אילנה (שם בדוי), אימו של עומרי (שם בדוי) , בוגר עם מוגבלות אשר מתגורר כיום בהוסטל. בעבר, עומרי התגורר במעון בני ציון, שם נחשפה ב-2022 פרשיית ההתעללות בדיירים על ידי מטפלים מהמקום. בנוסף, בבני ציון נעשה שימוש בכיסא הגבלה שעומרי הושב בו לפרקי זמן, והוא נפגע מכך. היות ואין באפשרותו של עומרי להתראיין, אילנה משתפת אותנו בסיפור שלו, סביב החיים במוסדות שונים לאורך השנים ובפרט בשימוש באמצעי הגבלה : "חייבים להוריד אותם מהצעת החוק. זה מזעזע. מזכיר לי את ימי הביניים, שהיו תולים אנשים בכל מיני עונשים בכיכר העיר" היא אומרת. מאת : אפרת וינשטיין, מנהלת דיגיטל, טלי מרקוס, מנכ"לית- ארגון בזכות *******************************************************************

"עומרי בוגר שמתמודד עם פיגור קל עד בינוני. הוא יצא מהבית בגיל 16, עד אז התחנך במסגרות של החינוך המיוחד" פותחת אילנה ומספרת. "בגיל 16 ראינו שזה נהיה קשה לו ולנו כשהוא  בבית והתחלנו לאתר לו מסגרת. הגענו לבני ציון. לא הבנו מה זה הוסטלים, מה זה להתגורר במעון. אף אחד לא טרח להסביר לנו מה ההבדלים בין המסגרות. הוא נכנס לבני ציון וחי שם הרבה שנים. לקראת 2020, עשינו לעומרי אבחון מחדש ואז התברר שבכלל מתאים לו מסגרת של הוסטל- ולא מעון. שמחנו. לא הבנו למה עד עכשיו אף אחד לא טרח להגיד לנו את זה, אבל התעורר בנו חשד, שאולי היה פה אינטרס מכוון להשאיר אותו במעון. חיפשנו הוסטל ומצאנו הוסטל נהדר בכפר ורדים. בשנה הראשונה זה עבר בסדר ובשנה השנייה התחילו להתעורר קשיים. עומרי סובל מאי שקט קיצוני ובמסגרת הזו זה פרץ החוצה בשיא העוצמה,  אולי מעודף גירויים. זה היה שינוי גדול והכל התפוצץ ובחוסר ברירה היינו צריכים להחזירו למעון כשהוא במצב לא טוב. החזרנו אותו לבני ציון והוא היה שם שנה". -איך ומתי אתם נתקלים באמצעי ההגבלה? "שם , בבני ציון, פעם ראשונה נתקלתי בנושא הזה של כיסא הגבלה. הוא היה בתוך דירה סגורה שבה היה הכיסא הזה. כשהייתי באה לאסוף אותו, בהתחלה בכלל לא אפשרו לנו להיכנס לדירה. אמרו לנו שיש שם אנשים אלימים. יום אחד ממש התעקשתי להיכנס, ואז ראיתי לראשונה את הכיסא." אילנה מתארת מצב ברור של פגיעה בזכות הבסיסית של בנה לאוטונומיה, לכבוד ולחופש תנועה: "הבנתי שבמצבים שהוא מאוד לא שקט, הושיבו אותו על כיסא הגבלה, אין לי מושג לכמה זמן.  זה יכול היה להיות חצי שעה , שעה, לא ברור כמה זמן". 

הפגיעה בזכויות הגיעה עד לכדי התעללות של ממש:" הטיפול שם היה קשה. הוא חזר הביתה עם סימנים קשים, עם מכות ושטפי דם, וכל הזמן היינו בתקשורת עם המעון. אבל זה לא עזר. עומרי היה מותקף באופן קבוע על ידי אחד הדיירים. הוא שיתף בדברים שעשו לו המטפלים. לאורך השנים הגשנו לפחות ארבע תלונות במשטרה. לא קיבלתי שום התייחסות. והגעתי למסקנה שאני חייבת להוציא אותו משם. כל זה קורה באותה שנה שמתפוצצת הפרשה של בני ציון. אני הייתי בוועד הורים וזו היתה טלטלה מאוד גדולה". באוגוסט הקרוב יציין  עומרי שלוש שנים ליציאתו ממעון בני ציון להוסטל בשרון. שם אין כסאות מגבילים ואין אלימות, לדברי אילנה.

כיסא הגבלה שנמצא בשימוש במוסדות לאנשים עם מוגבלות

תספרי לנו קצת על המקום. הם למעשה מצליחים לנהל את המקום לא צורך באמצעי הגבלה?

 "בדיוק. יש להם חדר רגיעה שבזמנו הם ניסו להשאיר את עומרי שם, חדר מלא פופים ואורות רכים, מקום נעים. פעם מדריך היה נכנס עם עומרי ופשוט יושב איתו שם. זה לא עבד לאורך זמן. ובכל זאת הם מסתדרים איתו, כי היתרון הכי גדול בהוסטל הזה הוא שהם לא נועלים את הדירות ועומרי מסתובב חופשי וכך הם מנטרלים את האי שקט שהוא שרוי בו. ככה הוא גם פוגש אנשים והוא חופשי. היו משברים בדרך, אבל בינתיים זה עובד. הם מחזיקים מעמד. מאוד אוהבים אותו שם, הוא מאוד תקשורתי, מלא חוש הומור. הם דואגים להגיד לו שהם אוהבים אותו. יש צוות אכפתי של מטפלות מאוד אימהיות, שמאוד אוהבות אותו. יש שם צוות רפואי נהדר, יש שם אח שביד רמה מנהל את כל הנושא הבריאותי בצורה יוצאת מן הכלל. למנהל אפשר להרים טלפון מתי שרוצים. הכל מאוד קרוב.

גם ההוסטל יותר קטן בהשוואה לבני ציון . יש שם משהו יותר פמיליארי. האוכלוסייה שם היא יותר מבוגרת, עומרי חריג באי שקט שלו. אז זה גם משהו שמצליחים להתמודד איתו. כי לא כולם ככה, הוא היחיד עם זה. וכן, הם מוכיחים שניתן לנהל הוסטל ללא אמצעי הגבלה. זה סגנון אחר של מקום ואני מאוד מרוצה, ורואה את זה גם על עומרי".

התיאור של אילנה הוא למעשה הוכחה חיה למה שאנחנו טוענים כבר זמן רב, ואף הופיע בהערות שהגשנו לתזכיר הצעת החוק : ההתנהגות המאתגרת של אנשים עם מוגבלות היא אינה דבר אינהרנטי, שמוטבע בהם, אלא תלויה במאפיינים סביבתיים ובדרכי טיפול והתייחסות. ולכן קיימת אלטרנטיבה לשימוש באמצעי כפייה, שעיקרה דרכים יותר טיפוליות והכשרת כוח אדם. 

-איך את רואה שזה משפיע על עומרי, מבחינה אישית, רגשית? 

"עומרי מקבל תרופות, לא מעט, הוא מקבל גם קנאביס. אבל כשהוא בתקופה לא רגועה, הוא לא ישן. וזה מכניס את כל ההוסטל לאי שקט. לא פעם אמרו לנו שהם לא יודעים מה לעשות אתו. בגשם למשל קשה להם להסתובב אתו בחוץ. אבל בינתיים הם מסתדרים אתו טוב בסך הכל. כשמגיעות התקופות הפחות רגועות, הן גם יותר קצרות וגם פחות עוצמתיות מאשר היו בעבר. אני לא שמעתי בחודשים האחרונים שהוא בועט בדלתות ושובר דלתות. יש שם איזשהו חופש שעובד טוב בשבילו. וגם זה שהוא כבר שנתיים שם ומשהו בו מתחיל להתרגל. וגם הקרבה הביתה, אנחנו עשר דקות משם. אז הכל ביחד משפיע על ההתנהגות שלו לטובה." -הצעת החוק שמאפשרת שימוש באמצעי הגבלה במוסדות לאנשים עם מוגבלות תועלה בקרוב בכנסת. "חייבים להוריד את האמצעים מהצעת החוק. זה מזעזע. כיסא הכבילה  זה כיסא עינויים. זה מזכיר לי את ימי הביניים, שהיו תולים אנשים בכל מיני עונשים בכיכר העיר. שמעתי שיש מעונות, במיוחד בבני ציון, יש בהם דירות שהיו שמים דיירים 4 שעות  ישובים מול הקיר על הכיסא הזה , זה מזעזע. ואף אחד גם לא מבטיח לנו שזה יפוקח. רק אנחנו ההורים יכולים לפקח על זה. אני חושבת שהפיקוח, ובכלל כל עניין המוסדות, זו התמודדות שמצריכה המון כספים ומשאבים ואני לא רואה את הרווחה משקיעה כ"כ הרבה מאלה כדי לשפר להם (לאנשים עם מוגבלות-א"ו) את החיים. יש מעט מאוד מעונות בארץ שנותנים מענה לאי שקט, ואלה שכן מתייחסים אליהם זוועה. העו"סית שמטפלת בנו אמרה בעצמה - זה נראה כמו בית סוהר. ועכשיו אני אומרת, אם חס וחלילה יחליטו שבהוסטל הנוכחי לא יסתדרו אתו, אני בחרדות נוראיות- לאן אני אעביר אותו? מחר זה יכול להתהפך. אין שום מענה".

-אחרי שהתפרסמו האירועים בבני ציון, הוקמה ועדה ציבורית ברשות השופטת בדימוס שולמית דותן לבחינת הניהול וההפעלה של המוסדות לאנשים עם מוגבלויות. את מסקנותיה פירסמה בדוח מקיף (דוח דותן) ולפיהן, המוסדות הם מקומות שמופרים בהם זכויות אדם על בסיס יום יומי. על כן יש לפעול לסגירת כל המוסדות בתוך 5 שנים.

 "על הרצף שבקצהו האחד, מוסדות, ובקצה השני, יציאה לקהילה, איפה היית רוצה לראות את עומרי? "חלום חיי זה להוציא את עומרי מההוסטל ולהביא אותו הביתה. אבל אני לא יודעת איך להתמודד עם זה, כי גם שני מטפלים לא יעמדו בעומס. מה עושים בתקופות שבהן הוא לא מצליח לישון בלילה? במצב הזה המדדים שלו קטסטרופליים. הא-ב לאנשים עם איש שקט זה לרווח אותם. הם נמצאים בחדרים עם צפיפות מטורפת. בדירה לא גדולה יש 22 דיירים ואחד מפריע לשני וזה יוצר אי שקט של כל הדירה וכולם לא ישנים. אם אפשר ואני לא יודעת כמה זה ישים- אז ממש מתחם של דירות כאלה מרווחות מקסימום, 8-10 דיירים בכל דירה כזו, ויש גידור למתחם ואז בלילה כזה שהוא לא ישן, גם אם הוא יצא מהדירה ויסתובב הוא לא יכול ללכת לאיבוד בשום מקום.

אבל לצד זה יש גם את העניין של המודעות של הסביבה לקבלת האחר. כשאתה לא מכיר את האחר- אתה נרתע. אבל כאשר עובדים על לקבל את השונה, והיום יש יותר מודעות, המצב הוא שונה. הנכד שלי בן הארבע כבר יודע לומר, זה דוד שלי עם צרכים מיוחדים. השינוי שקורה פה בעשורים האחרונים הוא אדיר, התהליך הזה הוא ארוך אבל הוא קורה, אין ספק. רק צריך יותר משאבים."

כאמור, אנו צופים כי הצעת החוק תקודם בקרוב וקוראים לכם להצטרף אלינו בהפעלת לחץ על מקבלי ההחלטות להתנגד לה! עקבו אחרינו בימים הקרובים ברשתות לעדכונים נוספים.