פורסם במדור במה בעיתון הארץ ביום 16.6.04
חוק השילוב בגובה העיניים
תרצה ליבוביץ**
בג"ץ פסק לאחרונה, במערכה שלישית סביב חוק השילוב, כי לא שיקולים ביורוקרטיים של האגף לחינוך מיוחד במשרד החינוך, יכריעו את גורל שילובם של ילדים עם צרכים מיוחדים בחינוך הרגיל. במקום זאת, תיערך בחינה אמיתית של צורכי הילד העומד בפני ועדה בית ספרית, ושל השירותים שיאפשרו את שילובו.
עתה, משהוסרו מחסומים מרכזיים בפני יישום החוק, יש מקום לפנות לטענות שנשמעות כנגדו. מסתבר, כי הן מוטחות כנגד חוק שילוב מדומה, סיסמאתי, ולא חוק השילוב האמיתי, הארצי. כאן המקום להעמיד דברים על דיוקם.
חוק השילוב נועד לאפשר לילדים עם צרכים מיוחדים לממש בצורה טובה יותר את הפוטנציאל שלהם, ולרכוש מיומנויות שיקדמו אותם להיות חלק מהחברה גם בבגרותם. זאת ועוד, הוא מאפשר לילדים ללא מוגבלות ללמוד להכיר ולכבד את השונה ולחיות עמו בצוותא.
אחת הטענות הנשמעות כנגד החוק היא שלא לכל ילד עם צרכים מיוחדים מתאים או נכון ללמוד בחינוך הרגיל. האם אכן חוק השילוב אכן קובע קביעה גורפת זאת?
ההחלטה בדבר מקום הלימודים של ילד עם צרכים מיוחדים, הינה החלטה מורכבת, המחייבת בחינת כל ילד, נסיבותיו וטובתו. ואמנם, בשום מקום בחוק השילוב לא נקבע כי כל ילד עם צרכים מיוחדים ילמד מעתה בחינוך הרגיל. אם כבר, מושמעת ביקורת הפוכה, על כך שהחוק אומר מעט מדי ופחות מדי בכיוון זה.
אולם על דבר אחד לא יכולה להיות מחלוקת, והוא, שזכותו הבסיסית של הילד ושל הוריו היא שבחינה זו תיעשה בהליך הוגן והגון, חף משיקולים לא ענייניים. הציבור הרחב קרוב לוודאי אינו מודע עד כמה לא נוהלו הליכים כאלה עד כה, ועד כמה נחוץ חוק (ומסתבר שגם עתירה לבג"ץ) כדי לתקן זאת.
כך, לדוגמא, נערה חרשת שעברה מעיר אחת לאחרת, מצאה את עצמה עם עם שלוש שעות סיוע בשבוע (תגבור, פארא רפואי), במקום 12 השעות שקיבלה לפני המעבר. למה? כי זהו מספר השעות שנותר במחוז החדש. נער בכסא גלגלים קיבל, בהחלטה שרירותית של מפקחי האגף לחינוך מיוחד, 15 שעות סיוע בשבוע, וביתר הזמן נותר בביתו.
הוריה של ילדה עם אוטיזם נתקלו בלחץ אדיר של האגף לחינוך מיוחד שלא לפנות למסלול של שילוב, וזאת משום שנדרשה הצטרפותה של תלמידה נוספת כדי לפתוח כיתת ילדים אוטיסטים בחינוך המיוחד.
האם יכולה להיות מחלוקת על כך שילדים אלה זכאים לבחינה אחרת, אמיתית, של מסלול השילוב? האם יכולה להיות מחלוקת על כך שבחינת מסלול השילוב כרוכה בהקצאת סיוע שיאפשר אותו? לבטח כל הורה היה רוצה שהחלטה הרת גורל כמו ההחלטה בדבר מקום לימודיו של ילדו עם המוגבלות, שהשלכותיה על חייו בהמשך כה מרחיקות לכת, תתקבל לפי העקרונות שמתווה חוק השילוב.
טענה נוספת, בדבר הסכנה, שילדים שישולבו בחינוך הרגיל יפריעו לילדים הרגילים בכיתה, יכולה להטעות.
אם הכוונה היא לשיבוש שיכול לגרום ילד עם הפרעות התנהגות קשות למהלך התקין של הכיתה, אזי יש לציין כי ילדים כאלה נמנים גם (ויש שיאמרו: בעיקר) עם הילדים ה"רגילים". דווקא ילד עם PDD (על הרצף של אוטיזם) או עם תסמונת דאון, המקבל סיוע נאות, אינו מתאפיין כאחד מאלה.
אם הכוונה היא להורדת ממוצע הישגי הכיתה, אזי אחת ההכרעות הערכיות שהכריע החוק, היא שחינוך הוא יותר מאשר סך ההישגים הלימודיים. הוא כולל גם התנסות בהרחבת הגבולות של הפרט ושל הקבוצה, שהיא לא תמיד קלה, כדי לשלב ולשתף כל אדם – גם שונה - בחברה. אם היה זה כה קל, ללא כל מחיר – מה הייתה החוכמה בכך?
לבסוף, יש לזכור שהמאבק למתן סיוע נאות לתלמידים משולבים הוא זה שגם ייתן כלים נאותים למערכת החינוך הרגילה לשלב ילדים אלה; לא על חשבון ילדים אחרים בכיתה, ולא על חשבון משאבי המורה שממילא אינם מספיקים, אלא על חשבון מה שהתלמיד המשולב היה זכאי לקבל אילו למד בחינוך המיוחד. בכך ניטל עוקצה של הטענה בדבר הנטל שיטיל השילוב על הילדים האחרים בכיתה.
מכאן החשיבות הגדולה בביצוע אותו שינוי ארגוני-פנימי בתוך משרד החינוך, כדי שהתקציב המיועד לתלמיד אילו למד בחינוך המיוחד, יעמוד לרשותו במעבר למסגרת הרגילה. לנוכח סירובו של משרד החינוך לבצע שינוי זה עד כה, מובן עד כמה חשוב המאבק ליישומו של החוק – ששיאו בפסיקת בג"ץ האחרונה.
** הכותבת היא עורכת דין בארגון בזכות – המרכז לזכויות אדם של אנשים עם מוגבלויות, שהגיש את העתירה לבג"ץ.
