רקע
במדינת ישראל חיים אלפי אנשים עם מוגבלות במסגרות חוץ-ביתיות. רובם המכריע חיים במוסדות המוניים המרוחקים מן הקהילה, בקבוצות של עשרות ואפילו מאות דיירים יחד. מתוך כ - 7500 אנשים עם מוגבלות שכלית החיים מחוץ לבית, 6500 נמצאים במוסדות, ומעל אלף בהוסטלים. רק מאות ספורות של אנשים עם מוגבלות שכלית מתגוררים במערכי דיור בקהילה. לאנשים עם מוגבלות פיסית לא קיימים מערכי דיור כלל, ואם הם זקוקים לסידור חוץ-ביתי - הם מתגוררים במוסדות ובהוסטלים. אלפי אנשים עם מוגבלות נפשית חיים, לעיתים עשרות שנים, בבתי חולים פסיכיאטריים, וזאת בהעדר מערכי דיור מתאימים לשיקומם בקהילה.
מה עומד בבסיס הרעיון לדיור בקהילה?
הבסיס לרעיון של דיור בקהילה מושתת על שני עקרונות: עקרון השוויון, והכרה מקצועית כי מגורים בקהילה הם החלופה הנכונה ביותר עבור אנשים עם מוגבלות. הדבר נכון לגבי כל סוגי המוגבלות, וכל דרגת קושי של מוגבלות.
על פי עקרון השוויון, קביעת מקום מגוריו של אדם היא הביטוי האולטימטיבי של הזכות לשוויון ולכבוד. מקום מגוריו של אדם מבטא את שייכותו לקהילה על פי הנורמות התרבותיות שכל חברה קובעת לעצמה. אותה נורמה צריכה להיות תקפה לגבי כל האוכלוסייה. כזכות בסיסית, הזכות לקביעת מקום מגוריו של אדם אינה נתונה לשיקול דעתו של איש; על אנשים עם מוגבלות לקבל את מלוא התנאים ומלוא התמיכה שיאפשרו להם לחיות בקהילה, מבלי להתנות אותה ביכולתם לתרום לקהילה וליהנות משירותיה.
באשר להכרה המקצועית בנכונותה של החלופה של דיור בקהילה, כבר בשנות ה60- קבעו אנשי מקצוע בעולם המערבי, כי איכות חייהם של אנשים עם מוגבלות טובה בהרבה כאשר הם מתגוררים בבתים או בדירות רגילות בתוך קהילת האם שלהם, במקום בו נולדו וגדלו. רק מגורים במערכי דיור קטנים וביתיים מאפשרים התייחסות אינדיווידואלית לצרכים הייחודיים של כל דייר ודייר.
מהו דיור בקהילה ובמה ייחודו?
בדברנו על דיור בקהילה, כוונתנו היא לאנשים עם מוגבלות החיים במסגרת מערכי דיור בקהילה בדירות רגילות, בקבוצות קטנות, ומנהלים אורח חיים הדומה ככל הניתן לאורח חייהם של אנשים ללא מוגבלות. הדיירים מקבלים את כל העזרה לה הם זקוקים מצוות טיפולי העובד בדירה. הם נהנים מפרטיות יחסית, והיכן שניתן משליטה בחייהם. השירותים הקהילתיים השונים כגון קופת חולים, מתנ'סים, לשכה לשירותים חברתיים, תנועות נוער וכו' נגישים לשימושם. כמו כן, משתמשים הדיירים בדואר השכונתי, במכולת, במכבסה, מבלים בבתי הקפה, וככלל משתלבים בחיי הקהילה.
תפקידו של הצוות בדירות אלו הוא לכוון את הדיירים ולתמוך בהם על פי צורכיהם, בכל תחומי החיים ובכל שעות היממה, להעצים אותם ולעזור להם לנהל אורח חיים המתאים להם, לכוון אותם בקבלת החלטות, אך בשום פנים ואופן לא להחליט במקומם. עבודת הצוות מושתתת על עקרונות של מתן כבוד לרצונם ולדעתם של הדיירים גם אם הם מתקשים בתפקוד ובקבלת החלטות. הצוות קשוב לצרכים האינדיווידואליים של כל דייר ודייר, ומעודד ומטפח יצירת סגנון אישי אצל כל אחד. יחד עם זאת, לוקח הצוות אחריות מלאה לשלומם הפיזי והנפשי של הדיירים, ובמקרים של סכנה נוקט באמצעים הדרושים.
אם כן, מדוע לא?
על אף שעקרון הנורמליזציה בחייהם של אנשים עם מוגבלות מיושם כבר עשרות שנים בעולם המערבי, מגמה זאת לא השתרשה בישראל. בארה"ב ובסקנדינביה נסגרים מוסדות, ואנשים עם מוגבלות עוברים להתגורר במערכי דיור קהילתיים, בתמיכת רשויות הרווחה לפי צורכיהם הייחודיים. בישראל, לצערנו ההיפך הוא הנכון. מוסדות חדשים נפתחים, ואנשים עם מוגבלות שאינם מתפקדים ברמת עצמאות מלאה ממשיכים להיות מופנים אליהם. מיעוט קטן מגיע למגורים במערכי דיור קהילתיים. הדבר נכון לגבי אנשים עם כל סוגי המוגבלות, אך בולט במיוחד בקרב אנשים עם מוגבלות פיסית. לציבור זה אין כלל אפשרות לדיור מוגן: אלו מהם הנזקקים לתמיכה מהממסד בתחום מגורים, מופנים למוסדות בלבד, על אף ששילובם בקהילה אמור להיות מובן מאליו.
את הסיבות לכך ניתן למצוא במדיניות של משרד הרווחה. המשרד מחזיק במדיניות לפיה אנשים עם מוגבלות קלה בלבד זכאים לגור הדירה בקהילה, ומקומם של אנשים עם מוגבלות קשה יותר הינו לרוב במוסדות ולעתים בהוסטלים. מדיניות זאת מושתתת על תפישות מיושנות ביחס ליכולתם של אנשים עם מוגבלות ליהנות מחיים בקהילה, וביחס לתגובת הקהילה שבקרבה מתגוררים אנשים עם מוגבלות. כמו כן, קיימת תפיסה לפיה אנשים עם מוגבלות החיים במוסדות סגורים, פחות חשופים לסכנות מאשר אלו הגרים בקהילה, וקל יותר לפקח על מספר מצומצם של מסגרות גדולות מאשר על מספר גדול יותר של מסגרות קטנות.
תפישתנו היא, כי יש, וניתן, להתמודד עם שיקולים מערכתיים אלה, וכי אין הם מצדיקים העדפה של חיים סגרגטיביים במוסד על פני חיים שוויוניים בקהילה על היתרונות הערכיים והתוצאתיים שיש לחיים בקהילה. טענת הממסד כי מגורים בקהילה יקרים יותר, לא הוכחה עד היום, ובפועל מקציב משרד העבודה והרווחה פחות משאבים למערכי דיור מאשר למוסדות.
פעילותו של בזכות בתחום
מתוך תפיסה כי חיים בקהילה הם הביטוי האולטימטיבי לשוויון, נושא הדיור בקהילה מצוי בסדר עדיפות גבוה ביותר בפעילותו של בזכות.
פעילותו של בזכות בתחום זה נעשית בכמה רמות, תוך שילוב בין כלים שונים, כגון כלים משפטיים וכלים קהילתיים וחינוכיים.
- ליווי קבוצות ופניות פרטניות
אנו תומכים בהתארגנויות של קבוצות הורים ומשפחות המבקשים השמה במערכי דיור בקהילה עבור בני משפחה. תמיכתנו באה לידי ביטוי במתן מידע, ליווי והדרכה, ועזרה משפטית. בנוסף, אנו מקבלים פניות פרטניות רבות של אנשים המבקשים עזרה בהשמה בדיור, וצוות בזכות עוזר ומלווה את הפונים.
במסגרת זו, הגיש ארגון בזכות בשלהי 2007 עתירה לבג"צ עם קבוצת הורים שלוו על ידו משך תקופה ארוכה, נגד מדיניותו המפלה והלא שוויונית של משרד הרווחה.
בזכות מעודד הקמת מערכי דיור חדשים והרחבת מערכי דיור קיימים, על ידי הפעלת לחץ על המשרדים הרלבנטיים להקצות משאבים נוספים לדיור בקהילה, ועל ידי מתן ייעוץ בהקמת מערכי דיור חדשים.
בזכות פועל לקידום נושא דיור בקהילה גם באמצעות קידום חקיקה, דוגמת פרק הדיור בקהילה בהצעת חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות וחוק שיקום נכי נפש בקהילה.
חקיקה בתחום
- הצעת חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות (תיקון) (נגישות, דיור בקהילה וסיוע אישי, תרבות פנאי וספורט, חינוך והשכלה, המערכת המשפטית, צרכים מיוחדים ומידע), התשס'א – 2000
- חוק הסעד (טיפול במפגרים), התשכ'ט – 1969
חוק הסעד (טיפול במפגרים) קובע, כי ועדת אבחון לפי חוק זה, אשר מצאה כי אדם שעניינו הובא בפניה הוא אדם עם מוגבלות שכלית (מפגר על פי לשון החוק), תחליט על דרכי טיפול עבורו. עוד קובע החוק, כי בקביעת דרכי הטיפול תתחשב ועדת האבחון בדעתו של האדם עם המוגבלות השכלית ובכל משאלה סבירה שלו ושל האחראי עליו.
דרכי טיפול מוגדרים בחוק זה ככוללים '…החזקת מפגר במעון או התייצבותו במעון יומי'.
תיקון לחוק זה, אשר התקבל בשנת 2000, קובע כי גם סידור חוץ ביתי וסידור יומי ייחשבו כדרכי טיפול.
עוד קובע תיקון זה, כי על ועדת האבחון לתת עדיפות לדיורו של האדם עם המוגבלות השכלית בקהילה.
- חוק הפיקוח על מעונות, התשכ'ה – 1965
חוק זה קובע את חובתו של כל מעון שבו מתגוררים למעלה משני אנשים עם מוגבלות שכלית, לקבל רשיון משר העבודה והרווחה. לא יינתן רשיון אלא אם כן המעון ממלא אחרי תנאים שנקבעו בתקנות.
עוד קובע החוק, כי שר העבודה והרווחה ימנה מפקחים לעניין חוק זה, אשר יהיו רשאים להיכנס לכל מעון שחובת רשיון חלה על ניהולו.
משמעות הדבר היא כי גם מערכי דיור בקהילה חייבים ברשיון, נתונים לפיקוח של משרד העבודה והרווחה וחייבים לעמוד בסטנדרטים שנקבעו על ידי המשרד.
- חוק התכנון והבניה (תיקון מס' 42), התשנ'ה – 1995
תיקון מס' 42 לחוק התכנון והבניה קובע, כי:
'יועדה בתכנית מיתאר או בתכנית מפורטת קרקע למטרת מגורים, יראו ייעוד כאמור כאילו הוא כולל גם היתר למגורי חוסים שמשרד העבודה והרווחה אישר להם לגור במעון או למגורי נכי נפש שמשרד הבריאות אישר להם לגור במסגרת מגורים עצמאית או מוגנת, ובלבד שבבנין מגורים מאוכלס לא יגורו יותר מששה חוסים; הגבלה זו לא תחול לגבי בנין מגורים שאינו מאוכלס;…'
משמעות הדבר היא, כי שכנים אינם יכולים להתנגד לפתיחת דירה מוגנת עבור אנשים עם מוגבלות שכלית או נפשית בבניין מגורים משותף, אם בדירה לא מתגוררים יותר משישה אנשים עם מוגבלות שכלית או נפשית. כאשר מדובר במבנה נפרד (כמו וילה), לא חלה ההגבלה של מקסימום ששה דיירים.
- תיקון לחוק המקרקעין, התשכ"ט - 1969
חוק המקרקעין קובע, כי כדי לבצע כמעט כל שינוי ברכוש המשותף בבניין מגורים - יש לקבל את הסכמתם של כל השכנים. בעקבות תלונות שהגיעו לארגון בזכות, יזמנו תיקון לחוק המקרקעין, לפיו ישנה רשימה ארוכה של התאמות ברכוש המשותף בבית מגורים, כמו הנחת רמפה, אשר אינן דורשות לקבל את הסכמת השכנים; רשימה שניה כוללת התאמות, כמו התקנת מעלון, הדורשות לקבל את הסכמתם של מחצית השכנים; רשימה שלישית ומצומצמת כוללת התאמות, כמו הכשרת מקום כמקום חנייה, אשר דורשות לקבל הסכמתם של 60% מהשכנים. התיקון קובע, כי יש לערוך את התיקון באופן שאינו פוגע בשכנים ובחזות הבית, ועל חשבונו של האדם המבקש לבצע את ההתאמה. על אדם עם מוגבלות להציג תעודה מטעם רופא, מרפא בעיסוק או פיסיותרפיסט, לפיה הוא אכן זקוק להתאמה.עוד נקבע, כי המפקח על המקרקעין יכול להרשות את ביצוע ההתאמה אף בניגוד לדעת שכן, אם מצא כי השכן התנגד להתאמה מסיבה שאינה סבירה.
- חוק שיקום נכי נפש בקהילה, התש'ס – 2000
חוק זה קובע את זכותם של נכי הנפש לשיקום ולשילוב בקהילה, כדי לאפשר להם להשיג דרגה מרבית אפשרית של עצמאות תפקודית ואיכות חיים, תוך שמירה על כבודם ברוח חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו.
החוק קובע, כי ועדת שיקום אזורית תקבע תוכנית שיקום עבור נכה נפש הזכאי לשיקום על-פי החוק. בתחום הדיור יכולה התוכנית לכלול סיוע בשכר דירה בדיור מוגן או בהוסטל, סיוע ברכישת ציוד למגורים וכן ביקורי בית לפי הצורך.
-
חוק שיקום נכי נפש בראי בתי המשפט
* בחודש יוני 2004, ארגון בזכות הגיש תביעה ראשונה מסוגה ליישום הוראות חוק שיקום נכי נפש בקהילה: ששה אנשים עם מוגבלות נפשית היו מטופלים במחלקת היום של בית החולים הפסיכיאטרי כפר שאול. המחלקה נסגרה, והחולים שוחררו לקהילה. הם עברו ועדות שיקום אזוריות, לפי הוראות חוק השיקום, אך משרד הבריאות לא מימש את תוכניות השיקום שנקבעו עבורם, כנראה בגלל מאבק על תקנים ותקציבים בתוך המשרד. כתוצאה מכך, ובהעדר כל מסגרת שיקומית, מצבם של האנשים התדרדר. אחת הנשים, למשל, הסתובבה ימים שלמים ברחובות, בין בתי תמחוי. ארגון בזכות הגיש תביעה בשם קבוצה זו לבית הדין לעבודה בירושלים, ודרש כי משרד הבריאות יתן להם את תוכניות השיקום שנקבעו עבורם.
בעקבות התביעה, התובעים קיבלו את תוכניות השיקום.
* בחודש מרץ החליט משרד הבריאות להפסיק את פעילותן של ועדות השיקום האזוריות בגלל מחסור בתקציב. ארגון בזכות, יחד עם אנשים עם מוגבלות נפשית, עמותות עוצמה ו"בחברה טובה", מל"ם, ואיגודים מקצועיים, עתרו לבג"צ נגד החלטתו של משרד הבריאות.
בעתירה ביקשו העותרים מבית המשפט להורות על חידוש פעילותן לאלתר של ועדות סל השיקום, ותיארו את הנזק הנורא שנגרם לנכי הנפש עקב הפסקת פעילותן של הוועדות. בין היתר, נכי נפש נותרו מאושפזים בבתי חולים פסיכיאטריים רק בגלל העדר חלופות בקהילה; אנשים שוטטו ברחובות, נותרו ללא קורת גג, התפרנסו מקיבוץ נדבות והגיעו עד חרפת רעב; אנשי מקצוע דיווחו אפילו על איומים ברצח מבני משפחה ועל ניסיונות התאבדות של נכי נפש, הכל מחמת העדר מסגרות שיקום.
בעקבות הגשת העתירה, הודיעה המדינה כי ועדות השיקום חוזרות לפעול בחודש יולי 2006.
