רקע
'נגישות לסביבתו של האדם היא עבורו מפתח לשילוב אמיתי בחברה ולשוויון הזדמנויות. בראש ובראשונה עבור האדם עם המוגבלות עצמו, הנגישות נחוצה להשתתפותו במגוון הפעילויות בחברה ככל אדם אחר. אולם לנגישות פן נוסף… והוא ה'ניראות' (visibility) של אנשים עם מוגבלות בחברה. עצם נוכחותם של אנשים עם מוגבלות בקהילה מביא לכך שילדים כמבוגרים פוגשים ציבור זה ברמה החברתית המיידית. מכאן גם קצרה הדרך לשותפות ולהשתתפות רבה יותר בחיים הפוליטיים, הציבוריים והמקצועיים.'
דוח הוועדה הציבורית לבדיקת חקיקה מקיפה בנושא: זכויות אנשים עם מוגבלות (1997), בעמ' 42.
נושא הנגישות בישראל מוזנח באורח בולט. משרדי ממשלה, בתי קפה ומסעדות, מוסדות הביטוח הלאומי ומרפאות קופות החולים, בתי ספר, חופי רחצה, בתי תפילה ועוד – אינם נגישים לאנשים עם מוגבלות. אנשים החוזרים מחו'ל מעידים על מצב שונה לגמרי: במדינות שונות בעולם יש מודעות רבה לנגישות – הן נגישות לאנשים עם מוגבלות פיסית (למשל, מונחת רמפה במקום בו יש שלוש מדרגות), והן נגישות לאנשים עיוורים וחרשים (למשל, מדריכים אשר יודעים שפת סימנים; תאורה נכונה ושילוט בכתב ברור אשר מאפשרים עצמאות לאנשים כבדי ראייה, ועוד).
המצב המשפטי
עד לאחרונה, שלושה חוקים עיקריים הסדירו את נושא הנגישות לאנשים עם מוגבלות:
חוק התכנון והבנייה, התשכ'ה - 1965 – החוק קובע כי במבני ציבור אשר ניבנו לאחר שנת 1972, צריכים להיות סידורי נגישות לאנשים עם מוגבלות. אם לא הותקנו סידורי נגישות כנדרש, הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה תורה לבעלים להתקין את הסידורים. לא נענה בעל הבניין להוראה, הרי הוא עובר עבירה פלילית לפי החוק.
הסדרי הנגישות קבועים בתקנות התכנון והבנייה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות), התש'ל – 1970 [תוספת שניה]. התקנות מחלקות את מבני הציבור לשני סוגים: 'בניינים ציבוריים א', הכוללים בתי אבות, בתי חולים, מוזיאונים, מוסדות להשכלה גבוהה ועוד, אשר צריכים להיות נגישים לחלוטין; 'בניינים ציבוריים ב', הכוללים בתי-ספר, בתי קולנוע, בתי מלון, בנקים, משרדי ממשלה ועוד, בהם מספיקה נגישות לקומה אחת. נגישות, לפי התקנות, מתייחסת בעיקר לאנשים עם מוגבלות פיסית; כמעט אין התייחסות לאנשים עם מוגבלות חושית, למעט אזעקות לאנשים חרשים.
חוק הרשויות המקומיות (סידורים לנכים), התשמ'ח – 1988 קובע כי רשויות מקומיות חייבות לפעול להנמכת מדרכות בצמתים ובמעברי חצייה באופן שיאפשר לאנשים המתניידים בכסאות גלגלים לחצות את הכביש באופן עצמאי. עוד הן חייבות לפעול להסרת מכשולים ממדרכות, באופן שישאיר מקום על המדרכה למעבר של אדם בכסא גלגלים.
חוק הקלות לחרש, התשנ'ב – 1992 מטיל חובה על רשות השידור, הטלוויזיה הלימודית, הרשות השניה לטלוויזיה ולרדיו והמועצה לשידורי כבלים לקבוע כי לפחות ברבע משידוריהם, שאינם משודרים בשידור חי, יהיו כתוביות בעברית - בשידורים בעברית, וכתוביות בערבית - בשידורים בערבית; וכן כי לפחות תכנית חדשות אחת בשבוע תלווה בתרגום לשפת סימנים.
חשוב להדגיש:
- ההסדרים בחקיקה אנכרוניסטיים וחלקיים: למשל, אנשים עם מוגבלות בשמיעה נדרשים להסתפק במהדורת חדשות אחת בשבוע; ילד עם מוגבלות פיסית זכאי לנגישות לקומה אחת בלבד בבית ספרו.
- ההסדרים ברובם אינם נאכפים.
חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות – פרק הנגישות
ביום 22/3/2005 עבר בקריאות שניה ושלישית פרק הנגישות בחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות. לפי החוק, כל מקום ציבורי וכל שירות ציבורי יהיו נגישים לאנשים עם מוגבלות. מקום ציבורי כולל, למשל, משרדי ממשלה, משרדים של המוסד לביטוח לאומי ושל רשויות מקומיות, בתי משפט, קלפיות, חופי רחצה, גנים, מוסדות להשכלה גבוהה, בתי קפה, מסעדות ועוד. שירות ציבורי הוא, למשל, שירות דת, מסחר, תרבות, תקשורת ושירותים רבים נוספים. חובת הנגישות כוללת התייחסות לאנשים עם מוגבלות חושית, שכלית, נפשית או פיסית. עוד נותן החוק כלים לאכיפתו – הן על-ידי מערך פקחים, אשר יוסמכו להוציא צווים נגד מקומות שאינם נגישים, והן על ידי זכות להגיש תביעות או תובענות ייצוגיות נגד מקומות אלה.
פרק הנגישות
חוק הכתוביות ושפת הסימנים
בעקבות חקיקתו של פרק הנגישות, קיבלה הכנסת גם את חוק שידורי הטלוויזיה (כתוביות ושפת סימנים), התשס"ה – 2005. לפי החוק, כמעט כל שידורי הטלוויזיה יהיו נגישים לאנשים עם מוגבלות בשמיעה, בין אם על-ידי כתוביות או תרגום לשפת סימנים. כל הסנקציות שבפרק הנגישות יחולו גם על הפרת הואות חוק זה.
הנגישות בראי בית המשפט העליון
בשני מקרים קבע בית המשפט העליון את החובה לפעול להנגשתם של מבני ציבור.
שחר בוצר נ' מועצה מקומית 'מכבים רעות': שחר בוצר, ילד בן 14 המתנייד בכסא גלגלים, החל ללמוד בבית הספר שבמועצה המקומית מכבים - רעות. בית הספר נבנה לפי דרישות חוק התכנון והבנייה. כך נבנתה קומה אחת נגישה, ובה שוכנה כיתתו של שחר. בנוסף, נבנו שירותים נגישים. אולם, בין הכתה לבין השירותים חיברו מדרגות. וכך, כאשר שחר רצה לעבור מכיתתו לשירותים, היה עליו לצאת מן המבנה, להקיף את בית הספר, ולהיכנס בכניסה אחרת לשירותים. שחר בוצר וארגון בזכות עתרו לבג'צ. נשיא בית המשפט העליון, השופט אהרן ברק, קבע:
'תכלית החקיקה היא לאפשר את שילובו של הנכה בחברה. מטרתה לאפשר לנכה להשתתף באופן מלא בחיי החברה בכל תחומי החיים… היא נועדה להעניק לנכה שוויון של הזדמנות. היא באה לאפשר לנכה עצמאות ואי תלות. היא באה להגן על כבודו של הנכה וחירותו על-ידי הבטחת שוויון והשתתפות בחברה בכל תחומי החיים… הנכה הוא אדם שווה זכויות. אין הוא מצוי מחוץ לחברה או בשוליה. הוא חבר רגיל בחברה בה הוא חי.' (בג'צ 7081/93, פ'ד נ (1) 19, 26).
בית המשפט קיבל את העתירה ופסק, כי בית הספר צריך להיות נגיש לא רק בהתאם לכלליו הצרים של חוק התכנון והבניה, אלא באופן רחב, כדי לממש את מטרותיו של החוק – שוויון וכבוד לאדם עם מוגבלות.
עתירת הקלפיות: לקראת הבחירות לראשות הממשלה ולכנסת, אשר נערכו בחודש מאי 1999, פנו לארגון בזכות אנשים עם מוגבלות פיסית, אשר לא יוכלו להשתתף בבחירות: התברר, כי במדינת ישראל יש מעט קלפיות נגישות. מי שמבקש להצביע בהן, נאלץ לעבור פרוצדורה ארוכה, אשר יש להתחיל בה חודשים לפני מועד הבחירות, ואשר בפועל הביאה לכך שבמערכות בחירות קודמות הצביעו רק מאות בודדות של אנשים עם מוגבלות הזקוקים לקלפי נגישה. ארגון בזכות עתר בשמם של הפונים לבג'צ, בטענה כי אדם עם מוגבלות זכאי להשתתף בבחירות באופן שוויוני, וכי המצב הנוכחי שולל מאנשים עם מוגבלות את זכותם הבסיסית ביותר במדינה דמוקרטית. בעקבות הגשת העתירה, ולחץ שהפעילו שופטי בג'צ על המדינה, התקבל בכנסת חוק, המאפשר לאדם עם מוגבלות לבחור בכל קלפי נגישה, גם אם אינו רשום בה, וזאת בשיטת המעטפות הכפולות. ביום הבחירות הודיעו, כי כ – 4,000 אנשים השתמשו בזכותם זו.
